אני אוחזת בשער הברזל השברירי וזועקת לעזרה,אך יודעת שאף אחד לא יענה.בהזדמנותי אני מעיפה מבט על החדר,הוא אטום,אני מרגישה שאני לא מצליחה לנשום באוויר החנוק,לבינתיים אני לא רואה שום חלון באזור,ונאנחת בכעס.האוויר חודר לראותיי באיטיות רבה,ואני נושמת במהירות כדי להכניס את מיטב האוויר.אני זוכרת את היום שבו נפלתי למזרקה שמול ביתי,וצחקתי בקול-רם.אני זוכרת את היום שבו כמעט נחנקתי,אך אמי עזרה לי.
אני זוכרת את אחד הימים שלא הייתי כלואה,כמו עכשיו.
שקט.פשוט שקט.אין שום הגה או רחש,אין שום תזוזה או פגיעה,הכל פשוט שקט לגמרי.
לפתע אני צוחקת,בלי שום סיבה.אני מרגישה שהשתגעתי,מי לא היה משתגע מול שער ברזל ואוויר חנוק?.
''למה הערת אותי?''אני שומעת קול וקופצת בבהלה.''ולמה את כלואה?''אני מסתכלת,מבטי חולף על כל פריט ורהיט שיש בחדר,ואני לא מוצאת את הדמות המסקרנת,אני מותקפת בהלה שאני רואה מולי אותו.
''בואי!''.
אני שומעת חריקה,והשער נפתח.''מה אני עושה כאן?''אני שואלת ברעד,ונגנבת לעיניו.
''אין לי מושג.''
זה היה עוד אחד מהימים,שאני מרגישה לכודה.
זה היה עוד אחד מהימים,שנעלמתי.
זה היה עוד אחד מהימים,בהרגשת צעצוע.
;){kind=link}