הייתה לי שיחה אם אחותי הגדולה,דיברנו על המעבר שלה לאנגליה,לונדון.ראיתי בעיניה שהיא ממש התרגשה לעלות למטוס,התכוננה מהר מאוד וחיפשה את חפציה.אני די דאגתי,אני ממש לא רציתי שהיא תלך ואני לא אראה אותה,אבל מאוד שמחתי בשבילה,וידעתי שהיא יודעת להיות אחראית על עצמה.
''למה את עוברת?''שאלתי אותה בנימה מתחננת,והסתכלתי עליה בעיניי הגדולות.
''אני חושבת שאני גדולה מספיק,ואני רוצה ללמוד לגור בארץ אחרת,''היא עונה,מחייכת.
''למה את כל כך דואגת?''
''כי אני לא רוצה שתעברי''אני עונה בזריזות.
''אני יבקר מדי פעם,וישלח לכם כרטיסים כדי לפגוש אותי.אנחנו נהיה בקשר,תמיד,בסקייפ,בטלפון,אני תמיד כאן''היא מחבקת אותי חזק ואני מחזירה לה חיבוק.עדיין לא הבנתי למה היא עוזבת,כי היא רוצה להיות מחוץ למשפחה ולהיגרר לחיים חדשים,להיות אחראית על המעשים שלה בקצה העולם,אך גם לתקשר איתנו ולשלוח לנו כרטיסים מדי פעם.
אמא ואבא שלי לא מקדישים לזה ממש תשומת לב רבה,הם ממש שמחים בשבילה,ממש,אני שמה לב לעיניהם הרושפות.
''באמת?''
''כן.''
היא הולכת,מה אעשה?.
להיות חזקה,ולתקשר איתה..
כל הזמן.


